ניתוק

*טריגר תוכן הקשור להתעללות* וכן *ספוילר*

גם סדרה עם שם אפרורי, כרזה אפרורית ועלילה שנראית אפרורית – יכולה להבריק כשמתפנים סוף סוף לצפות בה. פסיכותרבות עוסק בזווית הפסיכולוגית של תכנים כמו ״ניתוק״, אבל קשה להתעלם מהאיכויות הקולנועיות של הסדרה. הבימוי של בן סטילר איכותי באופן מפתיע, הכתיבה של דן אריקסון ומוחמד אל מסרי מדויקת, ופטרישיה ארקט היא ממתק ממשי הן כשהיא הבוסית הקרה והן כשהיא השכנה המביכה.

אז מה הסיפור של ניתוק?

סצינת הפתיחה לוכדת באופן מיידי את תשומת לב הצופה. בשוט המצולם ממעוף הציפור מופיע חדר ישיבות מאורגן עם שולחן עץ רחב וסביבו כסאות. הדבר היחיד שמבדיל בין חדר ישיבות זה לבין חדר הישיבות בעבודה שלכם – היא הבחורה השוכבת על ביטנה במרכז השולחן, במה שנראה כשינה או כאובדן הכרה. מיד עולות השאלות, מי היא? מה קרה שם? 

שיערה אדמוני והיא לבושה בקונטרסט בבגדים כחולים מאד. לאורך כל הסדרה הבחורה תהווה ניגודיות לקונפורמיזם המתרחש ב״לומן״, ובזמן שהאחרים ילבשו בגדים בשחור לבן, שיתאימו לרקע השחור לבן, היא תמשיך להיות אדמונית, ובגדיה ימשיכו להיות צבעוניים. ״מי את?״ שואל אותה קול. אין תגובה. ״מי את?״ שואל שוב הקול, הבחורה מתחילה לנוע. מהר מאד מתברר לנו שאין לה מושג היכן התעוררה, ומה או מי הביא אותה לשם.

מרבית הצילום ברחבי ״לומן״ נעשה תוך שימוש בקומפוזיציה סימטרית. אנשים צועדים במרכז המסדרונות הלבנים מאד, חדרי העבודה סימטריים עד כדי סוריאליזם והדמויות לבושות בלבוש מדוקדק. מחוץ ללומן הדברים קצת יותר ספונטניים. אנשים יותר עגולים, ובאופן כללי יש יותר רעשי רקע. עיקר העלילה של הסדרה היא שמקום העבודה מציע לאנשים לעבור הליך רפואי של ״ניתוק״ בין מה שקורה בחיי הבית שלהם, לבין חיי העבודה. כך שבכל עולם אינם מודעים למה שקורה בעולם האחר. 

זה כאילו לקחו פרק אחד של ״מראה שחורה״ והרחיבו אותו לכדי סדרה. בסדרה הזו מארק (אדם סקאוט) איבד את אשתו בתאונה, וכדי להתנתק מהאבל הנורא, גם אם למספר שעות ביום, בחר לעבור את ההליך הרפואי הכרוך בניתוק, ולהצטרף לשורות הארגון הגדול והמסתורי ״לומן״. 

ניתוק כדיסוציאציה

בתחום הפסיכולוגי השימוש במונח ״ניתוק״ אינו שונה באופן מהותי. פיליפ ברומברג, פסיכולוג ידוע מהגישה ההתייחסותית, טוען שלכולנו יש חלקי עצמי, אצל אדם בריא חלקי העצמי בחיבור אינטגרטיבי ביניהם, ואצל אדם עם פתולוגיה החלקים יותר מנותקים זה מזה. ניקח לדוגמה אישה (ככה סתם ולא קשור אלי) שיכולה להיות הפסיכולוגית עם מטופליה, חברה עם חבריה, ועדין כשהיא חוזרת לבית ההורים היא יותר הילדה הקטנה שפעם גדלה בו. 

אפשר להתייחס ל״ניתוק״ או ״דיסוציאציה״ כרצף בין הבריא לפתולוגי. התנהגות של ניתוק מהסביבה ושקיעה במחשבות או בחלימה בהקיץ יכולות להיות בריאות, או יכולות להיות מוגזמות – כגון חלימה בהקיץ לא אדפטיבית (זומר). כתיבה ויצירתיות דורשת מידה של ניתוק מהסביבה המיידית, כדי להכנס למצב של ״פלואו״. התקפים דיסוציאטיבים הם פחות בריאים, והפרעת אישיות דיסוציאטיבית היא כבר הקצה הפתולוגי של הסקאלה.

בכל עבודה נדרשת מידה מסויימת של הדחקה – להניח בצד מידע שאינו דרוש כרגע, כדי להתרכז במשימה שלפנינו. ההבדל בין ההדחקה הזו לבין ניתוק – הוא חוסר הגישה למידע הזה. לאדם שנמצא בניתוק מחלקי עצמי – אין גישה מודעת לרגשות ולחוויות שנרשמו בו. 

מה הבעיה עם זה?

הבעיה היא שכמו אצל מייקל בסדרה, החוויות נרשמו בו, ובלי גישה אליהם אי אפשר לתת להם את מקומם. 

כאן הספוילר האמיתי, שימו לב:

זוכרים את הבחורה האדמונית המתעוררת בחדר הישיבות?

היא נחושה לנסות בכל דרך לצאת מהעולם שנקלעה אליו בלי לזכור כיצד. היא דורשת פיטורים, ושחרור, ובצר לה כותבת על זרועה כדי שמחוץ ללומן תדע מה קורה לה בלומן. כשגם זה לא עוזר היא מאיימת שתקטע את אצבעותיה אם לא יאפשרו לה לצלם קלטת של עצמה דורשת להתפטר. בתגובה היא מקבלת תצלום וידאו אחר מהבחורה שבחוץ שאומרת לה: ״את לא אדם אמיתי. אני בחרתי עבורך שאת צריכה לעבוד שם בלומן, ואת צריכה לעשות את זה.״ 

ממש כך גם אצל אדם עם הפרעה דיסוציאטיבית – החלקים הכלואים דורשים את מקומם. למה הם נכלאו מלכתחילה? בדרך כלל כדי לאפשר לאדם לשרוד בסביבה המיידית שלו. 

*טריגר התעללות*

לדוגמה – ילד חווה התעללות מאימו. הוא גם אוהב מאד את אימו והיא האישה היחידה שתביא לו אוכל ותדאג לצרכיו הגשמיים. הילד לא יכול לאפשר לעצמו לשנוא אותה או לכעוס עליה באמת. הכעס והשנאה חבויים בחלקי עצמי והוא מנתק איתם מגע. אולי הוא יודע שאימו הרביצה לו וזרקה עליו דברים, אבל הוא אינו שונא אותה על כך, הוא מבין אותה. הוא מזכיר לעצמו שהיא גם עשתה כל כך הרבה בשבילו והוא חב לה את חייו. בלעדיה הוא לא היה חי.

כדי לאפשר לו לשרוד בסביבה המיידית שלו, הוא משכיח מעצמו שהוא כואב, פוחד, שונא וכועס, ובמקום זה מתרכז בלשמוח ולרוץ ולרצות. הילד גדל והופך לנער וצעיר ואיש ויום אחד מגיעים תסמינים. האיש שהיה פעם ילד לא מבין מאיפה מגיעים התסמינים האלו. הוא נושך את האצבעות שלו עד זוב דם ולא מבין למה. הוא שורף כספים על הימורים ולא מבין למה. הוא חוטף התקפי זעם בלי סיבה טובה מספיק ולא מבין למה. 

האדם מבקש ושואף ומתחנן שיתאפשר לו להיות שמח וחופשי בעולם, בלי לתת מקום לחלקים הפנימיים המושתקים שלו, והם דורשים את שלהם. דרוכים, קופצים כשהוא לא מתכוון, בוכים ושליליים בלי שהוא רוצה בהם. כך גם האדמונית הזו, הכלואה בעולם שהיא לא זוכרת שביקשה, נאבקת ודורשת שחרור, עד שהיא מגיעה להחלטה שהדרך היחידה שלה להשתחרר מהעולם הכפוי הזה תהיה ליטול את חייה. 

אבל חשוב להיות שמח

כשאנשים מנסים ליישם קלישאות ״להניח את זה מאחור״, ״לשחרר את זה״, להיות ״בהכרת תודה״, או ״לעבור הלאה״, בלי שהחלקים החבויים האלו קיבלו את מקומם, הם שבים וחוטאים לילד הקטן הפגוע הזה. הם שבים ומשתיקים את הכעס והאימה, ומנציחים מבנה עצמי שלא מתאפשרת בו אינטגרציה, שבו נאמר לחלק מהעצמי ״אתה לא אדם אמיתי״. החלקים המושתקים בתורם עולים לפני השטח – במלנכוליה, בהתפרצויות, בתקופות רעות.

בטיפול פסיכולוגי הרבה פעמים יש תנועה בין נתינת מקום לכאב, לבין הקושי שבהיותו כל כך בלתי נסבל. בין קידום התפקוד והיכולת להיות בעולם, לבין ההבנה שאי אפשר לנתק משאות טראומתיים וחלקי עצמי. ברומברג מדבר על פעמים שהמידע אינו נגיש, ויש התרחשות בלתי מודעת בטיפול, כאשר חלקים לא מודעים של המטופל פוגשים בחלקים חבויים של המטפל, ומאפשרים להם שינוי פנימי. הוא קורא למונח הזה ״אנאקטמנט״. 

מונחים פסיכולוגיים מופיעים יותר ויותר בתרבות הפופולארית, בינתיים ב״ניתוק״ עשו עבודה מצויינת. אני ממתינה בכליון עיניים לעונה הבאה. 

המלצת קריאה:

שירה חזקיהו, על ניתוק וחיבור: חלקים דיסוציאטיבים בנפש מפרספקטיבה התייחסותית, 2017.

אסוציאציות חופשיות:

סרטים על אישיות דיסוציאטיבית – ספליט (2016), מועדון קרב (1999), חלון סודי (2004), שלושת הפנים של איב (1957) וכמובן הסדרה המעולה המצבים המאוחדים של טארה (2009).

הרשומה נכתבה על ידי תמר פרידלנדר, פסיכולוגית קלינית.