קראתי את "משכילה" לאחר שקיבלתי עליו המלצות משני מקורות שונים. הספר נגע לליבי בהרבה רמות, ואני יכולה לדבר עליו שעות. אך ורק מפני שראוי להתייחס בכל רשומה לנושא אחד – אתייחס לנושא העדוּת.
"משכילה" (Educated) הוא סיפור אמיתי, המתעד את חייה של הגיבורה טארה ווסטאובר. טארה גדלה במשפחה מורמונית, מונהגת על ידי אביה הכריזמטי והמופרע. האב לרוב טרוד באמונות שווא של גדלוּת ורודפנוּת, תפיסת המציאות שלו מעוותת וכושר השיפוט שלו לקוי. הוא אינו מגלה עניין רב בשלומם של בני משפחתו, אלא יותר בהתחמקות מהממשלה (והאילומינטי) הרודפים אותו, ובהצטיידות לקראת סוף העולם הקרב. בבית בו טארה גדלה, תימות של דת מאבדות את המימד המטאפורי; צדיקים הם מה שאנחנו ורשעים הם מי שאינם אנחנו, וחזון אחרית הימים הופך להיות מוחשי.
טארה חיה בתוך סביבה כזו. מונעים ממנה ללכת לבית הספר, לרכוש חברים בני גילה או להתפתח בכיוונים שמעניינים אותה. היא מעבירה את זמנה במרחב הביתי, וגדלה בצל אחיה הגדולים. אחד מאותם אחים, שון, חוזר לגור בבית כשהיא בת חמש עשרה. או אז, מתחילה מסכת התעללויות מצידו. מצד אחד, הוא מגלה חיבה וחום כלפי טארה, ומצד שני מכה אותה באכזריות ומנסה לשלוט בה בכל דרך אפשרית. הוא מתנהג באופן זהה גם כלפי בנות הזוג שלו, ומרומז בספר כי התנהג כך גם כלפי אחיו האחרים.
לשרוד בסביבה טראומתית
במשפחה מתוקנת זהו תפקיד ההורים להגן על ילדיהם ולעצור התעללויות. אבל במשפחה בה טארה גדלה, ההתעללות רק המשיכה והחריפה עם השנים. היא מתארת שבפעמים בהם אחיה היה מציק ומרביץ לה היא היתה מעמידה פנים שהיא חסינה, ושזה לא נוגע בה. כשהיה מכניס את ראשה לאסלה היתה עוצמת עיניים ומעמידה פנים שאינה שם. היא היתה חייבת להתנתק כדי להצליח לשרוד בתוך זה.
לאורך אותם שנים טארה החזיקה את ההתעללות כאילו בנפרד משאר החלקים של עצמה. היא לא סיפרה עליה לאיש, כי לספר עליה משמע להכיר במה שקורה. טארה אינה בשלה להכיר במה שקורה. ההתרחשויות לא זכו מעולם לתיקוף מהסביבה שלה, וכדי לשרוד בתוך אותה סביבה, גם היא חייבת להכחיש שזה מאד מאד לא בסדר. היא מוכנה להקריב את עצמה למען קשרים עם האנשים המשמעותיים בחייה.
יציאה מהסביבה הטראומתית
לאורך שנות התפתחותה, טארה לכודה בין שני כוחות נגדיים. האחד הוא הרצון והצורך שלה בקשר קרוב עם בני משפחתה, והשני הוא המחוייבות שלה לעצמה. את בני משפחתה טארה אינה יכולה לבחור. יש לה אבא שאינו שפוי, אמא שבוחרת בו באש ובמים ואחים מורכבים. אם לא תקבל אותם כפי שהם, היא תיוותר חסרת משפחה. הם אלו שמאכילים אותה, דואגים לה כלכלית ואף מאפשרים לה להגשים את משאלותיה.
אז היא בוחרת בהם. כשחבר טוב שלה רואה מה קורה בתוך הבית, הקשר איתו הוא מה שאובד, לא עם בני משפחתה. היא אפילו שומרת על קשר עם אחיה המתעלל, תוך שהיא מרצה אותו ומתעלמת מהאכזריות שלו.
רק כשהיא מתבגרת ומתרחקת מהם פיזית, ורוכשת קשרים אכפתיים וטובים אחרים, מתחזקת לאט לאט המחוייבות שלה לעצמה. הבחירות שלה בעצמה תוכפות והולכות; כשהיא בוחרת מה ללמוד, ואיפה, מה ללבוש, עם מי לצאת ומה לשתף לגבי עצמה. עם כל בחירה כזו גדלה גם האשמה על "הבגידה" בבני משפחתה, ועם האשמה היא מתקשה יותר להיות בשלווה עם הבחירות שלה.
פוסט טראומה – היה או לא היה
נקודת השיא בסיפורה של טארה מתרחשת כשהיא סטודנטית לדוקטורט בקיימברידג'. היא כבר עשתה קיברת דרך בחייה, וכבר מצאה לה קשרים מיטיבים וקרובים אחרים, ואז היא מחליטה להיאבק כדי לקבל תיקוף לחוויות הטראומתיות שלה. היא נוסעת בחזרה הביתה ומספרת להוריה שאחיה שון נהג להתעלל בה רגשית, ולהכות אותה במשך שנים באופן אכזרי ביותר.
תוך כדי שהיא מדברת איתם היא נבהלת. בעודה מוצפת רגשות עזים היא פונה להירגע בשירותים, ומסתכלת בעצמה במראה. היא מחפשת בפניה את דמותה בת השש עשרה. חסינה להתעללות, עיוורת לזעזוע. אבל היא לא מצליחה להתנתק מהכאב ומהזעזוע כמו שהצליחה בהיותה בת עשרה.
היא יוצאת חזרה אל הסלון, שם מגלה שאביה התקשר להזמין את אחיה. כאילו ליישר את ההדורים, לראות שמדובר בטענות שווא ושבעצם הכל לגמרי בסדר. אחיה מגיע ומניח סכין מגועלת בדם טרי בידה של טארה. היא רואה בזה איום, ומגלה מאוחר יותר שהוא רצח את הכלב שלו בסכין לפני שהגיע לראות אותה.
על פי היכרותה המקדימה עם אחיה, היא מבינה שהיא בסכנה מוחשית. מיד היא מכחישה שאמרה משהו רע עליו, ובורחת מבית הוריה בהזדמנות הראשונה שיש לה.
הוריה שמחים להגיב בהכחשה לכל מה שסיפרה על אחיה, על אף שבעצמם היו עדים לחלק מהדברים שעשה לה. הם לא מתקפים את העוולות ואת אוזלת ידם, ולא נותנים הכרה לטראומה שחוותה. הם מגיבים באומרם שטארה דמיינה דברים.
בהמשך הוריה מבטאים את חוסר שביעות הרצון שלהם ממנה, באומרם שהיא נלקחה על ידי לוציפר, ולכן מהווה איום ממשי לבני המשפחה. הם דורשים ממנה לחזור בתשובה ולשכוח מאירועים כאלו ש'לא קרו מעולם'.
ההכחשה של ההורים לא מתרחשת רק כשטארה מזכירה נשכחות, אלא היא משתחזרת ביחסים המשפחתיים מתחילתם. בעצם ההתעלמות של הוריה בזמן ההתעללות, כשאימה רואה את אחיה מרביץ לה, ואומנם מזדעזעת – אבל לא מפסיקה את הנעשה. בעצם ההתעלמות של אחיה מכך שהוא בעצמו מתעלל בה, הוא אומר דברים כמו "אם את לא רוצה שיחנכו אותך כמו ילדה קטנה, אל תתנהגי כמו ילדה קטנה". גם כאשר לבסוף היא מתעמתת איתו והוא מאיים עליה עם סכין מגואלת בדם טרי – הוריה מתעלמים מכך שהיה איום מצידו.
ההתעלמות וההכחשה הם מה ששובר את טארה בסופו של דבר. שנים היא מצליחה להחזיק את עצמה מאורגנת, להתנתק ולהניח בצד את החלק הפגוע והפגיע, תוך שהיא שומרת על חזות חסינה ולא חשופה. היא מוכנה לסבול את כל זה כדי לשמור על קשר עם האנשים שגידלו אותה, שהיו שם איתה לאורך כל שנות חייה. אבל כשהיא כבר מוצאת תקווה ואוזרת אומץ לשוחח איתם על הדברים שהרחיקה מעצמה, הם מגיבים בהרחקה שלה מהם. את זה טארה לא מסוגלת לשאת.
חשיבות העדות
לראשונה בחייה טארה מאבדת כיוון. במשך שנתיים היא לא מתקדמת בלימודי הדוקטורט שלה, או בשום דבר אחר. היא מפקפקת בהכל. היא חווה בלבול גדול, לא מצליחה להתארגן ולבצע את המשימות המוטלות עליה. בלילות היא מתעוררת מסיוטים ומגלה את עצמה באמצע הרחוב. כאילו מי שהיא, האני הסובייקטיבי שלה, מעורער כליל.
רק כשהיא מתרסקת לחלוטין, ומשלימה עם אובדן הקשר עם הוריה, היא מוצאת את עצמה מחדש. כשהיא מתחילה להתרומם היא פונה לטיפול פסיכולוגי. היא כותבת: "הטיפול לא עשה כלום בהתחלה – אני לא יכולה להצביע על מפגש מסויים שהיה 'מועיל' – אבל הכח המצטבר שלהם במשך הזמן היה משמעותי." (פרק 38, תרגום שלי).
הטיפול הפסיכולוגי בנפגעי טראומה מאפשר מרחב למתן עדות. אורית נווה וצביה זליגמן (2017) כותבות כי האירועים הטראומתיים אינם נזכרים כזכרונות רגילים. כשהם מתרחשים לא מתאפשר ויסות הרגשות או תהליכי התבוננות ותיעוד רגילים. לעיתים קרובות אותם אירועים מתוארים ככאלו שמתרחשים בזמן אחר, במימד אחר, או שקרו לאדם אחר.
עצם ההקשבה של המטפל לעדות המטופל, מאפשרת למטופל קבלת תיקוף והכרה לחוויה שלו. תוך מתן העדות, המטופל נתקל באמון מלא בדברים כפי שהיו. הוא מקבל הזדמנות להתבונן בהתרחשות במרחב בטוח, עם אדם שמאמין לו בלי פקפוק. עם הזמן הוא מסוגל להתחבר לחוויה עצמה, והיא נעשית חלק אינטגרטיבי משאר האני שלו.
טארה ווסטאובר לא עצרה בתהליך העדות שהטיפול הפסיכולוגי העניק לה. אלא היא אספה את היומנים שלה מבית הוריה, וכתבה עבורנו את הספר הזה. הספר כולו הוא עדות למה שהיא עברה בילדותה. היא שוטחת בפנינו את האופן שבו היא זוכרת את הדברים, ואם היא אינה בטוחה עד הסוף היא מציינת את הדברים בהערות השוליים. לעיתים היא מביעה גם את הפקפוק שהיה ביומניה. מתעדת את הניסיון של עצמה להצדיק את הנעשה ולשכוח את חוסר הצדק.
התיעוד המדוייק בספר "משכילה" היא חלק ממה שהופך אות הקריאה בו למיוחדת. היא נותנת חלון הצצה לחייה כמעט באותו סדר שהיא חוותה אותן. היא חולקת את השאלות שעלו בה ואת ההתפתחות האישית שעברה בכנות ובהירות יוצאות דופן.
אם לא קראתם, זה הזמן.
אם כבר קראתם – מה חשבתם?
