התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית תמר פרידלנדר
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
שאלה
שלום, אני נשואה באושר, אמא לשלושה, אקדמאית ועובדת במקצוע מכובד כמו גם בעלי. שנינו מרוויחים יפה ומצבנו הכלכלי מצוין. יחד עם זאת, מזה למעלה מעשור אני מוצאת את עצמי גונבת דברים. לעולם לא מאנשים פרטיים או מעסקים קטנים, אבל מהסופר וכד'. קראתי על קלפטומניה וזה לא מרגיש מתאים, משום שאין לי דחף לגנוב או ריגוש מכך. אני שונאת את זה, מרגישה אשמה נוראית, חווה את עצמי כשפלה וטיפשה כאחד.
זה קורה בעיקר כשאני מרגישה "מרומה", כשהדברים יקרים בלי סיבה למשל, כשאני מנסה בהרגשה כאילו לנצח את המערכת ולקבל מוצרים במחיר הגון יותר. לרוב אעשה קנייה גדולה ואגנוב עוד דבר או שניים קטנים – תמיד אלה יהיו דברים שאני צריכה ולא סתם דברים. יש משהו בהרגשה של לקבל בלי לשלם שכל כך קוסם לי (ולכן גם כל כך נרגשת ממבצעים למיניהם). אני מבועתת מהאפשרות שאתפס ומההשלכות של כך (האם אני עלולה להגיע לכלא? חושבת על ילדיי ורועדת…), וחוששת שאני סוג של חולת נפש. מתביישת לספר זאת, אפילו בעלי לא יודע. אשמח לעזרתכם. מה יש לי ואיך ניתן לטפל בכך? תודה!!!
תשובה
אנונימית יקרה,
השאלה שלך מאד נגעה לליבי. קראתי אותה שוב ושוב בניסיון להבין את הדקויות של החוויה שלך מתוך הטקסט המתומצת ששלחת. ברור לי שיש יותר מדרך אחת להבין את הדברים, ואביא כאן את תשובתי.
את מתארת התרחשות שבה מתעוררת בך מצוקה הקשורה לתחושה של היותך נגזלת ומרומה, ומתוך מעין בחירה לאזן את הדברים, גונבת פריט או שנים. לאחר מכן את כבר לא נגזלת ומרומה וחסרת אונים, אלא חשה אשמה ובושה גדולה. את מלקה את עצמך על המעשה, אך ממשיכה לפעול באופן דומה שוב ושוב.
הרצון לקחת משהו שאינו שייך לנו הוא מאד נורמלי – ילדים הרי עושים את זה כל הזמן. גונבים כסף מההורים כדי לקנות דברים שהם רוצים, גונבים ממתקים בלי רשות, לוקחים דברים קטנים ששייכים לחברים שלהם ומכחישים. התפקיד של המחנכים הוא ללמד את הילדים על חוקי החברה, ועם הזמן הילד לומד מה מקובל לעשות ומה לא. במהלך ההתפתחות הילד לומד תהליכי שכר ועונש, ומצליח להפנים מערכת מוסרית מורכבת.
נשמע שאת מבינה את החוקים החברתיים, ואפילו מתייסרת מאד בשל מעשים אלו, אך עדין ממשיכה לפעול באופן דומה. עניין זה מעורר תמיהה, וכן מחזיר אותי להתייחסות ל'בחירה לקחת' דבר מה – כדחף. לא בהכרח דחף לשם הגניבה, אלא דחף כדי להפסיק איזושהי מצוקה ולשנות את החוויה הקשה למשהו אחר. המחשבה על המעשה הלא חוקי, שנעשה למרות הבנה של המערכת המוסרית, לוקחת אותי לוויניקוט.
וויניקוט: חסך ועבריינות
דונלד וויניקוט הוא פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן בולט בשדה. הוא עבד הרבה עם ילדים ובני נוער, וכתב מאמרים רבים בעקבות היכרותו המעמיקה עם סוגיות התפתחותיות. בכתיבתו, הבחין וויניקוט בין חסר לבין חסך – כאשר חסר הוא דבר מה שמעולם לא היה לך, וחסך הוא משהו שהיה לך, ונלקח ממך. למשל, הייתה לילד תשומת לב רבה מאימו, אך לאחר שנולד אח קטן האם נעשתה עסוקה בו, לעיתים על חשבון הילד הראשון. במילים אחרות – תשומת הלב שהייתה נלקחה. עכשיו הילד מרגיש חסך, הוא כועס על החסך הזה ונאבק כדי לקבל בחזרה את שנלקח ממנו.
וויניקוט חשב שההתנהגות העבריינית נובעת מתוך כעס על דבר מה שהיה ונלקח. בהתנהגותו, מקווה הנער שהסביבה תשים לב שמשהו לא בסדר אצלו. במובן הזה, ההתנהגות הזו היא חלק אותנטי ואמיתי שבא לידי ביטוי.
וויניקוט מבדיל בין "עצמי כוזב", שמתפתח מתוך מניעים של ריצוי הסביבה, לבין אותם חלקים של "עצמי אמיתי" שיוצאים בהתנהגות העבריינית. הוא טוען שההתנהגות העבריינית היא ביטוי של תקווה. הילד שעובר על החוק מקווה שהסביבה תזהה את המצוקה שלו, תתעורר ותתארגן בהתאם לצרכיו; בין אם זה דרך מתן יותר תשומת לב ורכות, ובין אם זה דרך הקפדה על יותר חוקיות וסדר.
הדחף לגנוב
את מתארת שאת מרגישה מרומה. על פי חוקי החברה, גם כשאת מרגישה מרומה, את אמורה "לבלוע את הצפרדע" ולהמשיך את הקנייה ולשלם את המחיר המלא. אלא שמשהו בך מתקומם ברגע הזה. מתקוממים בך חלקים אותנטיים ואמיתיים שלא בא להם להישמע לחוקים ולרצות את הסביבה. הם רוצים את מה שמגיע להם.
זה אולי מתחבר לחסך פנימי מוקדם, ואולי למצוקה אחרת; פחד להיות מנוצלת, פחד לצאת קטנה, להיות חסרת אונים מול מערכת דורסנית, לתחושות של התקוממות מול אי צדק חברתי ועוד. המצוקה מתעוררת ובתורו מתעורר הדחף. במילים אחרות – הדחף לגנוב נועד לאזן את התחושה הקשה שעולה קודם. אם את גונבת, משמע את יכולה לבחור אם לשלם או לשלם – השליטה היא בידיים שלך, ואת כבר לא חסרת אונים.
לאחר הגניבה מתעוררות בך תחושות קשות של אשמה, הלקאה עצמית ובושה. כביכול אותו החלק בתוכך – שמרגיש מיוסר בגלל שהוא לא מקבל את מה שהוא צריך – עתה מוענש על שהעז להביע את צרכיו.
אז מה הלאה?
ראשית כל, חשוב להבדיל בין הדחף לבין ההתנהגות. הדחף הוא נורמלי וטבעי, ויש לו מקום, אך את ההתנהגות כמובן שכדאי למצוא דרך להפחית. הניסיון להבין לעומק מה מניע את ההתנהגות שלך, אינו מגיע במקום הצורך למצוא התנהגויות מסתגלות יותר.
שנית, חוקרים את התחושות. אם 'הסימפטום' הזה שאת מתארת הוא פעולה של תקווה, הוא קורא לך לחקור את החלקים האותנטיים שלך, לתת להם מקום, לאפשר להם לדבר ולהקשיב להם. מה רוצה העולם הפנימי שלך להגיד?
כדי לחקור אני מציעה להשתהות. כשעולה הדחף לגנוב כדאי לבדוק – מה קורה אם את לא נענית לו? איזו תחושה תרגישי? למה את מרגישה מרומה? מה נלקח ממך? מה מזכירה לך התחושה הזו? מתי עוד הרגשת ככה? מה יקרה אם תישארי בה? מה יקרה אם לא תקחי את מה שאת מתכוונת לקחת עכשיו? מה את צריכה כשאת מרגישה ככה?
טיפול פסיכולוגי כמובן יכול להוות מקום טוב ללוות את השאלות האלו – במרחב מאפשר ושאינו שיפוטי. אני מאחלת לך גילויים חדשים במחקר הזה, ומקווה שבדרך החקירה הזו ייענו הצרכים של הילדה והאישה שאת.
התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית תמר פרידלנדר
כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
בשיתוף פעולה עם דף הפייסבוק של 'פסיכולוגיה קלינית מדוברת'.
תוכלו לשלוח שאלה בטופס האנונימי שלנו, ולקבל תשובה מפורטת מפסיכולוג/ית.
