עונת החורף היתה בעיצומה, ואני בדיוק עברתי פרידה.
משהו קורה אחרי פרידה, שמצריך מאיתנו להתרגל חזרה ללבד. זה דומה לכוונון גיטרה לפני תחילת שיר חדש. הזמן כמו נמתח בצורה שונה, ועליו להשתנות בהתאם למבנה המשתנה.
ישבתי בבית ביום שבת, ולא רציתי לראות אף אחד. הייתי זקוקה למרחב כדי לאפשר לדברים לשקוע, ולצוף ולשקוע מחדש. והבדרן היחיד שאישרתי לו כניסה היה המחשב שלי.
וככה גיליתי את ALONE. "לבד" היא סדרת ריאליטי אמריקנית, המבודדת אנשים ושמה אותם בטבע בתנאי לבד קיצוניים, ודורשת מהם לשרוד ולצלם את עצמם תוך כדי. לא בהכרח בסדר הזה.
בשתי העונות הראשונות בהן צפיתי, נזרקו עשרת המתמודדים בחלק הצפוני של אי וונקובר הקנדי, שבצפון-מזרח האוקיינוס הפסיפי. בעונה הראשונה התמודדו עשרה מתמודדים, והזוכה המאושר היה אלן קיי, שנשאר עד היום החמישים ושישה. בעונה השניה הצטרפו נשים לחגיגה, והזוכה היה כומר עקשן שנשאר שישים ושישה ימים.
בשונה מתכניות הישרדות אחרות, ההישרדות הקשה עבור המתמודדים בתכנית זו היא ההתמודדות עם הלבד. במהלך ימי שהותם על האי אין להם קשר עם נפש חיה. הם משאירים מאחור את בני זוגם, ילדיהם, חבריהם, אחיהם והוריהם, ויוצאים אל הטבע.
הימים הראשונים שלהם על האי מלאים במאמצי הסתגלות. הם צריכים למצוא מקום להתגורר בו, להשיג מי שתיה נקיים, להצליח להצית אש, למצוא מקור שיספק להם מזון ולהבין איך להתנהג עם הדובים המסתובבים באי. את הימים האלו רוב המתמודדים חולצים בהצלחה, בתחושת סיפוק וגיבורות.
אבל מה שקורה אחר כך הוא החוסר מעש. אין לידם איש להשתעשע איתו, לחקור איתו, ליהנות איתו מחדוות הנופים והטבע, וגם אין להם שום דרך לאסקפיזם, כדוגמת זו שמציעים לנו האמצעים הדיגיטליים. התלות במזג האוויר, ההתמודדות עם הקור ועם ימים של סופות קשות, והתזונה התלויה בצייד יומיומי מין היד לפה, גובים מהם מחיר כבד, אבל שום דבר לא דומה להתמודדות הנפשית עם הלבד.
לאחר שלושה שבועות כאלו, אנשים שהגיעו בעליצות נראים כאילו קמלו לתוך עצמם. ממש כמו הילדים מהמחקרים של ספיץ בבתי יתומים, הם נראים כאילו הם בדיכאון אנקליטי. לחייהם שקועות, האור בעיניהם נעלם, המוטיבציה יורדת והיכולת לפתור בעיות פוחתת. בפוסט הקודם דיברתי עם טלי ליפקין שחק בגלי צה"ל על חשיבות המגע והקרבה להתפתחות תקינה, וכן על ההשפעה שלו על מערכת החיסון. המחקרים של ספיץ הם בסיס רחב להתפתחות של תאורית ההתקשרות של בולבי, ומראים את החשיבות של דמות קרובה וקשובה להתפתחות הבריאה של הילד.
החזקים והחסינים מבין המתמודדים, כדוגמת אלן קיי, מתמקדים בכאן ובעכשיו, ומדברים על ההתמקדות הזו באופן גלוי, מה שהופך את הסדרה לתיעוד מופתי של התמודדות פסיכולוגית. אך אפילו הכאן והעכשיו הופך לדל יותר ויותר, במיוחד בימים של סופה, בהם הם נדרשים לשכב באוהל ולחכות שהסופה תעבור. הקושי עם המרחק מאנשים נעשה מכביד יותר, ורק החזקים באמת שורדים.
בימים כאלו, אלן קיי נזכר במחזות ושירים שהוא מכיר היטב, ועדין ראשו תועה וחוזר לדרמות של חייו. הוא אומר "מי שבא לפה, כדאי שיהיה מיודד עם הראש שלו".
בשבועות אלו נמצאים עשרות אלפים מתושבי המדינה בבידוד בביתם. אני ממליצה בחום למבודדים לצפות בסדרה "לבד". אתם תלמדו איך לתפוס דגים, ואיך ליצור אש כשרק סכין בידיכם, אבל הכי חשוב, תלמדו מאלן קיי איך להתמודד עם הלבד.
מה אתם חושבים,
כמה ימים הייתם שורדים בבידוד אמיתי?
קישורים חשובים:
לעמוד של "לבד" בIMDB.
לפוסט שילמד אתכם איך להתמודד ברוגע עם בהלת הקורונה.
