בחמישי הגיע 'נשים קטנות' ליס פלאנט, ותפסתי חבר שלא ידע למה הוא נכנס והלכנו לראותו אותו. כנערה קראתי את הספרים האלו, ובאופן לא מפתיע הזדהיתי עם ג'ו מארצ' המרדנית והנועזת, ועם התשוקה שלה לפרסם את הסיפורים העולים בעיני רוחה. התשוקה הזו, להוציא מהכח אל הפועל, מפעמת בי בעוצמה שלא הולכת ושוככת עם השנים.
כמו ג'ו, גם אני בחרתי את חיי ואת עתידי במו ידיי, ובצורה הנוגדת חלק מהערכים עליהם גדלתי. המשאלה שלה, שלא להיות אישה המוערכת על פי יופיה, והרצון שלה לפתח חלקים נוספים באישיותה, מלבד היכולת לאהוב, הופכים את ג'ו לדמות שמסעירה את הדמיון.
הסופרת לואיזה מיי אלקוט כתבה את הספר בשנת 1868, שנה שבה היא הרגישה שתפקידן של נשים היה להיות יפות ולהנשא. והנה אנחנו ב2020 ותפקידן של נשים הוא להיות יפות ולהנשא ולעשות קריירה ולהרוויח בה פחות מהגבר שלהן, ולהיות מנומסות ומכילות אבל גם לדעת להגיד לא.
חיכיתי לסרט הזה מספר שבועות, מאז שמעתי על הגעתו, וכבר הספקתי להקשיב לראיונות של גרטה גרווין, שהיא במאית מוכשרת (בירדליידי) ושחקנית בזכות עצמה (פרנסס הא). גרטה לא מתביישת לדבר על כמה הבימוי הזה אישי עבורה. שנים היא חיכתה להזדמנות כזאת, וכשהיא קיבלה אותה, השחקניות עצמן התקשרו להציע את עצמן לתפקידים השונים.
בתפקיד ג'ו מארצ' משחקת סאורסה רונן הנהדרת, המוכרת מכפרה ומליידיבירד. היא מצליחה להביא אותנטיות אל הדמות גם ברגעים של שעשוע וגם ברגעים דרמטיים. בתפקיד לורי מופיע טימותי קלמט, שהקסם והנעריות שלו מתאימה לדמות כמו כפפה ליד. הוא גם מצליח ליצור קשרים מלאי חיים עם כל אחת מהאחיות בנפרד. בסרט משתתפת גם אמה ווטסון, הלוא היא הרמיוני הנצחית, בתפקיד הקצת אפרורי של מג. ופלורס פו שלא הכרתי קודם, אבל מביאה איתה הרבה עוצמה לתפקיד של איימי. כמובן שדמויות נוספות חשובות וטובות משתתפות, בכללן מריל סטריפ בתפקיד דודה מארצ' המורמת אף.
אם יש כאן מישהו, ובמיוחד מישהי, שלא קראו את 'נשים קטנות' – אף פעם לא מאוחר. אם יש משהו שהסרט הזה מוכיח זה שהספר הייחודי הזה רלוונטי היום כמעט כפי שהיה רלוונטי בזמנו. במאית הסרט מרשה לעצמה לנוע בחופשיות בין דפי שני כרכי הספר, ואפילו לעשות לנו הצופים טיזינג בין העלילה לבין המציאות עצמה.
כל מי שמכירה את הסיפור של ארבעת האחיות לבית מארצ', זוכרת שג'ו לא מתחתנת עם לורי הנער השכן, אבל כן מתחתנת בסוף עם פרופסור שהיא פוגשת בבגרותה. על אף שהספר מבוסס על חייה ועל חיי משפחתה, לואיזה מיי אלקוט לא נישאה מעולם. למעשה, באחד הראיונות אמרה: "אני משוכנעת שאני נשמה של גבר שהתגלגלה כנגד דרך הטבע בגופה של אישה… בגלל שהתאהבתי בכל כך הרבה נערות יפות ואף פעם אפילו לא קצת באף גבר."
'נשים קטנות' הוא סיפור התבגרות, וככזה גם גברים יאהבו אותו. הוא סיפור על אהבה, על נתינה, ועל רקע של מלחמת האזרחים בארצות הברית. ככה ששזורים בו גם עצב וטרגדיה. ובחלקים האלו אני די בטוחה שהחבר שבא איתי בכה. אל תגלו לו שגיליתי לכם.
