השולחן העגול של אלגונקווין

ארבע אמות מ'הטיימס סקוויר' שוכן האלגונקווין. פסיעה אחת פנימה והקסם ממלא את כל עצמותיי. זהו לובי קטן, שולחנות וכסאות נינוחים מונחים בסמיכות זה לזה. מה קרה למודרנה שעם כל צפיפות האוכלוסין, טיפחה תנאים שהרחיקו אותנו זה מזה, עד שאין לנו ברירה אלא להתחבר לעולם הוירטואלי כדי להרגיש קרבה.

באלגונקווין התנאים מטפחים חיכוך, וגם אם אנחנו מנסים ממש חזק להשאר אנונימיים, הרי שנקלעים אחרים בדרכינו. חילופי דברים בין היושבים לצידנו בארוחת הבוקר מציירים יחסים שלמים; גברת כבודה מנסה להכריח את בן העשרה לאכול את האוכמניות שהגיעו עם הפנקייק שלו, נהמה מתוסכלת מתפרצת מגרונה הניחר כשזה האחרון מתעלם ממנה, בעודו מעמיד פני שקוע בסלולארי שלו.

בבר הצר אנחנו לוגמים קוקטיילים מקומיים המנצנצים באור הכחול, כתף אל כתף עם אורחים אחרים. מאיפה אתם מגיעים, ומאיפה אתם. ואיך היתה לכם השהות עד כה. זו ניו יורק סיטי והצפיפות מתבקשת. מבעד לחלון החדר המינימלי משתקף קיר הבניין, שנבנה ב1902, ומשתקפים בניינים אחרים, כל אחד בנוי בדרכו שלו. ג'ונגל בטון ושמונה וחצי מליון תושבים מתנהלים בתוכו.

המלצרים והברמנים ברובם מתקרבים לגיל העמידה. הם לבושים בחולצות מכופתרות ובשלייקס. ובכללם צ'אק. צ'אק מסתובב בין האורחים באדיבות וחביבות של מי שמפיק הנאה וסיפוק ממשלח ידו. "מה שלומך חבר?" הוא שואל כל אורח ואורח, כאילו רק אותו שאל, ולא אף אחד, כאילו הוא הכי מיוחד. הוא ממוצא איטלקי, אני מניחה, ויש לו שבעה נכדים. אבל מסתבר שאני טועה. כי כשמתפתחת בינינו שיחה אנחנו מגלים שהוא רוסי בכלל. גר מילדותו בעיר התחתית, הוא מספר. גדל כאחד מתשעה ילדים, אבל בעצמו גידל רק שישה. אבא שלו חושב שזה לא מספיק, "אבל אתם יודעים מה זה שישה ילדים? אתה צריך לגדל אותם, להלביש אותם, לדאוג שתהיה להם השכלה טובה…" כל ילדיו מחוץ לבית אבל גרים באזור, מלבד הגדול שעבר לצפון ניו יורק וגר שם עם זוגתו ושני ילדיהם.

בסך הכל יש לצ'אק תשעה נכדים. וכן, בטח שהוא פוגש אותם. אבל בדרך כלל הבית ריק. זו רק אישתו והוא שגרים בו. "נופל לך משהו על הרצפה ואתה מיד שם לב. אני אומר לכם, זה שיגעון." "יום אחד אני נכנס הביתה, הטלפון מצלצל, אישתי בקומה העליונה. בינתיים מי שהתקשר כבר ניתק ועכשיו זה אישתי ואני מדברים אחד עם השני דרך הטלפון. לקח לנו איזה עשר דקות להבין ששנינו בבית. היא שואלת – מתי אתה מגיע הביתה, אני אומר לה – אני בבית. היא אומרת גם אני בבית. חה. אני אומר לך, זה שיגעון הקטע הזה." והוא מצטחק במקום עומדו ומסדר מחדש כתפייה סוררת במקומה.

לרגע הוא מעיף מבט בשולחנות האחרים, אחר כך ממשיך בדבריו: "בבית שלי אני מכין סל, כל מי שמגיע מניח בו את הפלאפון שלו. ואני גם מנתק את הווייפיי, כשהם מגיעים לבקר אין ווייפיי. ככה אנשים צריכים לדבר אחד עם השני. אתם רואה היום אנשים הולכים ברחוב מסתכלים בפלאפון, יושבים בארוחה ביחד מסתכלים בפלאפון, זה שיגעון. בבית יש לנו טלפון אלחוטי. אני רוצה שיהיה אחד עם חוט, ככה אתה מדבר רגע וסוגר. אתה רוצה לשוחח עם בנאדם, אתה פוגש אותו פנים מול פנים."

במדרג הצרכים של מאסלו מופיע הצורך בשייכות חברתית כשלישי במדרג הצרכים. אנחנו חייבים קשרים חברתיים, אומר מאסלו, ונראה שהוא לא היחיד שחשב כך. בספרו 'מצע הנפש' כותב אוגדן כי "שפיותו והישרדותו של בן אנוש תלויה בהתייחסות אובייקט, וכי האדם חווה אימת כיליון ממשמש ובא כאשר הוא מרגיש שנקטעו כל קשרי האובייקט החיצוניים והפנימיים. לפיכך, הוא נצמד נואשות לכל קשר אובייקט (חיצוני או פנימי), גם לקשרים הנחווים כרעים, כאשר אלו בגדר האפשרות היחידה."  (עמ' 129).

גם דורות'י פרקר הרגישה דברים דומים, וביוני 1919 היתה חלק מקבוצה מקורית של אומנים וסופרים שייסדו את 'השולחן העגול של האלגנקווין'. קבוצת הנפגשים מנתה עיתונאים, סופרים, מפרסמים ושחקנים שנפגשו בזמן ארוחת הצהריים לסיעור מוחות יומיומי. במשך עשר שנים נפגשו חברי הקבוצה, וכללו אישים נכבדים כדוגמת פרנקלין אדמס, רוברט בנצ'לי, היימוד בראון, מארק קונלי, ג'יין גרנט, רות הייל, ג'ורג' קאופמן, דורות'י פרקר ועוד. מגזין 'הניו יורקר' נוסד ב'שולחן העגול' על ידי הרולד רוס ואשתו ג'יין גרנט, בכסף שהרוויח רוס במשחק פוקר שנערך בו.

והנה אני, יושבת בשולחן העגול ומתחככת בהשראה.