*הסבל של הילד הלא אותנטי, כפי שמשתקף בסרט הדוקו על וויטני יוסטון*
במסגרת האירוע המוזיקלי הגדול בעולם, יצא לי לצפות בסרט הדוקומנטרי "וויטני", המספר על התפתחותה וחייה של ווינטי יוסטון האגדית. היא גדלה בשכונת מצוקה לאם זמרת ולאב רואה חשבון. מגיל צעיר גילתה כשרון שירה, ויועדה לגדולות על ידי בני משפחתה.
בסרט מרואיינים בני המשפחה של וויטני ופורשים סיפור על חוסר איזון וחוסר גבולות. אמא שלה שהיתה המורה שלה. אבא שלה שניצל את המעמד שלה ובשלב מסויים התחיל לנהל אותה. אחים שלה שאחד מהם עזר לה להיחשף לסמים, ואחד ניהל את סבבי ההופעות שלה. ובתוך כל אלו, מעט מאד אנשים שנותרו לה איתם יחסים של אהבה לא מותנית.
אנשי הסרט מנסים להבין מדוע וויטני התנהגה באופן מופרע בבגרותה, והם שואלים את קרוביה על טראומות ילדות שאולי חוותה. מתוך כך מסתבר שהוריה של וויטני לא היו מספיק נוכחים באזור, וזה איפשר לדודתה לפגוע מינית בה ובאחיה. פגיעה מינית בילדות יכולה לעורר הרבה צורות של התמודדות. הרבה כאב טראומתי. בלבול בעולם הרגשות, בלבול בזהות המינית, ובלבול ביחסים.
כפי שאנו למדים, פגיעה מינית בילדים לרוב לא נעשית בכח או בכפיה, אלא באמצעות פיתוי ובלבול של יחסים. לילד אין את היכולת להבין מה קורה, ואין לו את המילים לשיים את התחושות שלו למול זה. אבל לעיתים קרובות הוא כורת ברית עם הפוגע, ונוטל על עצמו אחריות לא מותאמת למתרחש. יתר חייו מתארגנים באופן שנועד לטשטש ולהסתיר את הפגיעה, ויחד עם הטשטוש הזה הילד משלם מחיר של אי מגע עם שאר החלקים של העצמי. נלקחת ממנו ההזדמנות להיות אותנטי.
אדם שנושא טראומה מינית מהילדות, מכיר את התוכן שמתעורר ללא הזמנה לעיתים קרובות. בסרט, וויטני נשמעת אומרת "כל החיים שלי אני נרדפת על ידי איש גדול מפחיד". הבחילה הקלה, הכעס, ההמנעות מתכנים שמזכירים את הקשר הפוגע. דרך ההתמודדות של כל אחד עם הפגיעה היא שונה. יש מי שמדחיקים ויש מי שמכחישים ויש מי שמטפלים בעצמם, ויש מי שמארגנים את כל הזהות שלהם סביב הטראומה ונותנים לה לשלוט בכל תחום בחייהם.
וויטני היתה מבריקה, מוכשרת, יפה, והיתה לה משפחה שדחפה אותה להצליח. היא הלכה וכבשה לבבות וכבשה במות, וכדי לשמור על הצחוק והשמחה כל הזמן, היא גם עשתה טונה של סמים. כולנו טועים לעיתים לחשוב שאם אדם מחייך ורוקד ומאיר פנים, משמע טוב לו. אנחנו שוכחים שמנגנונים מאניים, של עשיה ופעולה מתמדת, הם הצד השני של מטבע הדכאון. הם לא שונים. הם פשוט נראים אחרת. הם ההכחשה של הכאב.
הרבה אנרגיה הולכת להכחשת הכאב. צריך להכחיש אותו כל הזמן. צריך להתעסק בלהבריח אותו כל אימת שהוא עולה. צריך להתמלא במערכות יחסים של התמזגות, ולצאת ולבוא, ולנסוע ולחזור. ויש כאלו שצריכים לעשות הרבה סמים.
אבל במקרה של יוסטון קשה לפספס שבזמן שהרבה מהאנרגיה שלה הלכה לכיוונים כאלו, של מילוי הריק, לא היתה שום אנרגיה המופנית לטיפול בעצמה, ובכך לא היה לה צ'אנס למצוא איזון. בעצם לא אנשים שמחים ורוקדים הם המאושרים, אלא האנשים המאוזנים, אנשים המלאים ביש גם כשהם לא רצים אחרי תשוקתיהם. אלו שמכירים את הכאב שלהם ואינם נרתעים ממנו. הם המאושרים באמת.
ליוסטון אולי לא ניתנה הזדמנות. היא גדלה לאמא שמגיל צעיר ראתה בה ילדה מחוננת, כזו שיכולה להצליח יותר ממנה. ראו אותה ככישרון מהלך, באחת הסצינות בסרט אמא שלה מחבקת אותה ואומרת לה 'את קיבלת מתנה מאלוהים, ואת צריכה להשתמש בה. אף אחד לא יכול לקחת לך את זה". בזאת מזכירים היחסים האלו במשהו את 'הדרמה של הילד המחונן' – זה שאינו נראה על כל חלקיו, ונאלץ 'להרוג' חלקים שונים בקרבו כדי להתאים לחלום של הוריו.
בספרה 'הדרמה של הילד המחונן' מתארת אליס מילר כיצד הורה יכול לגדל את ילדו כשלוחה נרקסיסטית של עצמו – לראות רק את החלקים התפקודיים שלו, להשקיע בהם, תוך התעלמות מעולמו הפנימי של הילד. לאורך הילדות הילד לא מקבל הזדמנות להיות קשוב לעצמי האותנטי שלו או לאופן שהוא רואה את העולם, ובודאי שאינו מקבל הדהוד לחלקים אלו. הוא קשוב הרבה יותר לצרכי ההורים שלו ולציפיות שלהם ממנו. כך הוא גדל חסר תחושת עצמי וחסר חיבור אל המתרחש בתוכו.
וויטני היתה ילדה שלא נראתה. החלקים הפגיעים שלה לא נראו, ולא קיבלו מקום. האמא לה היתה זקוקה, לא היתה נוכחת. הקשר עם דודתה היה מזיד ופוגעני, ותרם עוד יותר לבלבול השפה הרגשית וליכולת שלה ליצור קשרים בריאים. כשנולדה הבת שלה, וויטני היתה כבת 27, אבל מבחינה רגשית היתה צעירה בהרבה. לא היו לה המשאבים לחיות חיים מאוזנים, ובודאי שלא המשאבים הנדרשים להיות אם, וכך שוחזרה ההזנחה מול ביתה. וויטני מתה בטביעה באמבטיה ב11.2.12, וביתה מתה בטביעה באמבטיה ב27.7.15.
עובדת בונוס: הדוקומנטרי עליו נכתבה הרשומה הוא מ2018. בסיום כתיבתה התברר שב2016 יצא סרט אחר על וויטני בשם: can I be me. בסרט מצוטטת וויטני אומרת "אתה צריך לדעת מי אתה, לפני שאתה נכנס לעסק הזה".
על אף הדכדוך, הצפיה מומלצת: WHITNEY
לקריאה: הדרמה של הילד המחונן
