על השעמום המתעורר ברווחים שבין התרחשות אחת למשנתה במהלך צפיה בסרט 'רומא'.

את הסרט 'רומא' החלטתי לשמור להזדמנות מיוחדת. רציתי לגשת אליו בפתיחות ולהתענג על האומנות שלו עם עוד אדם חובב קולנוע. בתחילה חשבתי שהוא יהיה על רומא העיר; יש הרי כל כך הרבה על מה לכתוב שם. אבל הסיפור לא מתרחש ברומא העיר, אלא ברובע רומא הנמצא במקסיקו סיטי.

הסרט מצולם בשחור לבן, ההתרחשות בו איטית, ואת העלילה שלו ניתן לסכם בפיסקה אחת. הסיפור עוקב אחר קליאו, העובדת במשק בית אצל משפחה ממעמד בינוני המתגוררת ב'רומא' ב1970-1971. קליאו היא לא יפה במיוחד ולא שנונה במיוחד, היא רק המטפלת של המשפחה. בתוך סצינות 'אקראיות' נפרשים ניואנסים המעבירים היטב את המורכבות של חייה הרגשיים. לדוגמה, בתחילת הסרט ישנה סצנה שבה כל בני המשפחה יושבים על ספות וצופים בטלוויזיה, וקליאו יושבת על כרית על הרצפה ומחבקת את אחד הילדים היושב בסמוך. כעבור זמן מה היא מתבקשת להביא משהו מחדר אחר, והיא עוזבת את מקום מושבה ואת חיבוקו הילד כדי לעשות זאת.

קליאו עובדת עם הילדים ובערב היא עושה מתיחות עם חברתה אדל, ואז הן יוצאות לקולנוע ופוגשות בחורים, וחוזרות לאחר מכן. הסצינות בסרט קטועות, ואינן מלוות בעוררות רגשית, אלא ברובן יש משהו מאופק, ובין לבין יש הרבה רגעים שקטים. כל הבין לבין הזה מאפשר לקום באמצע ולהכין משהו לאכול בלי לחוש שמפסידים משהו.

במהלך הצפיה ברומא מתעוררת בצופה המצוי תחושת שעמום מאתגרת. ככל שזה מגיע לזניחת הספרות ולמעבר לפרישת העלילה על מסך, הרי שהתרגלנו למהיר; לסיפור אהבה בתשעים דקות שבו הגיבורים נפגשים, מתאהבים, רבים, משלימים ומתאהבים לנצח. או לחילופין כזה שבו הגיבור טס וחוזר והולך ומפענח פרשיות בינלאומית וקופץ מחלונות וצונח וחוטף קליע בדרך ומוציא אותו אצל הוטרינר כלאחר יד. המהיר הוא שפתו של הקולנוע המודרני, ובסרטים אלו אין הרבה רגעים שקטים של בין לבין.

והנה פתאום בא לו רומא, עם צילום בשחור לבן שלא ממלא את שדה הראייה בגירויים ומסיחים, עם מיקרופן שקולט קולות רקע באופן לא מסונן ועם סצינות שנראות כאילו נחתכו מתוך צילום רחב יותר. התחושה היא שהמצלמות עוקבות אחר הההתרחשות היומיומית בחיי קליאו ובחיי המשפחה, ולא שהסצינות מומחזות עבור המצלמות, ושמתוך המעקב נפרשת עלילה שחלק מקצותיה מתחברים, וחלק לא. אלו נותנים לסרט ניחוח אותנטי מרענן, ומדמה אותו יותר מכל סרט אחר לחיי היומיום האמיתיים שלנו.

בפסיכולוגיה היחס לשעמום הוא לא כאל תחושה שיש להמנע ממנה, אלא כהזדמנות שלמה להכיר את עצמינו יותר. מאמרים מקצועיים על שעמום בתוך חדר הטיפולים מתייחסים לתחושת השעמום כהזדמנות לחקור תכנים רגשיים מורדמים או מנותקים. בגישות המערבות מיינדפולנס נוכל לראות בשעמום קושי בנוכחות מלאה. במקום לשאול את עצמינו 'איך אפשר להמנע מלחוש את השעמום הזה?', נשאל – 'מה קורה לנו כשאנחנו משועממים?' מה זו התחושה שאנחנו מרגישים? מה היא מספרת לנו? מה עולה בנו כשאנחנו משועממים?

לעיתים קרובות נגלה שעולם פנימי שלם נחשף בפנינו. התכנים לא תמיד ינעמו לנו, ולא תמיד נרצה לחוש אותם. או אז, נתנהל בבריחה חוזרת ונשנית מהם; נקום ונעשה משהו, נצא לבר, נארגן מפגש חברתי, נפתח ספר או נכתוב רשומה על שעמום. אבל כשנצליח לתת לתכנים לעלות, ונחקור אותם בסקרנות ובפתיחות, צפויה לנו תחושת חוסן פנימי שקטה.

ככל שנצליח להיות יותר בשעמום, בשתיקות ובאי העשיה, אי הנוחות הפנימית שלנו תוכל לשבת רגוע יותר, וכן להפך. בגישות טיפוליות המערבות מיינדפולנס, נוכל לומר שככה הנוכחות מתחזקת. בתרגול מדיטציה, למשל, אחת ההתמודדויות הקשות הן הישיבה לאורך זמן בחוסר תנועה; או אז, מתחילה ההתמודדות עם כל השדונים הקטנים והנפלאים שהם חלק מחיינו. עם תחושת הכליאה שעשויה להתעורר, עם הבדידות, עם החרדה, עם ההשוואה החברתית, אוה, זה עולם שלם של תוכן.

העולם ההוליוודי המודרני פורש בפנינו לרוב סדרה של התרחשויות, שבה המקום לניואנסים הוא מועט. ברוב הסצינות שנראה על המסך אין אדם אחד לבדו, ורק לעיתים רחוקות תהיה לנו הזדמנות לראות אינטרוספקציה והתבוננות פנימית כחלק מהעלילה. בחיינו לרוב אנו חיים בתוך עצמינו, והעצמינו הזה עולה כל אימת שהרווחים שבין התרחשות אחת למשנה קיימת. 'רומא' מראה לנו את הרווחים האלו; ציוץ הציפורים המקרי שנקלט באודיו, איסוף צואת הכלב כחלק מהתנהלות היומיום השקטה, רגעים של בין לבין שאין בהם דיאלוג מתוכנן או התרחשות מכוונת עלילה, והם רק מחזקים את הריאליזם האקראי הנפרש בפנינו בחיי המשפחה.

כותבת: תמר פרידלנדר

לצפיה: רומא


4 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Call Now Buttonצרו קשר